BEYT - NAIMA - ART

"שבר של ספרו החדש של סשה אוקון "הערות בשולי רישום אקדמי

​

כאשר אנחנו רושמים דיוקן, אנו בעצם רושמים את האופי של האדם, מתארים את חייו ונוגעים בנפשו. ואם במשך החיים הנפש מתגוררת בפנים אך לעתים היא יוצאת החוצה, אחרי המוות היא משתכנת בדיוקן. תהליך הרישום – הינו תהליך הדעת. היות ונזכרנו במילה הזאת, לא נקבל באופן חד משמעי כל כך את אמירתו של פיקאסו: "אני לא מצייר נשים, שלא שכבתי איתן". מיותר להגיד שלשכב עם אישה ולדעת אישה אלו ביטויים נרדפים. אני הכרתי את האמן, אשר לא היה מתחיל לרשום אדם לפני שהיה מגיע לביתו והיה מדפדף בספרים שהוא קורא. הרי הספרים מדברים על אדם לא פחות מאשר הנתונים הפיסיים שלו. לכל קמט, כל כתם, אף, שפתיים, ריסים  - יש קול, רק שצריך לדעת לשמוע אותו. ולכל איש יש דגם משלו, נייר משלו, זוית משלו: לאחד אלה  הפנים מן החזית כמו בדיוקן של המלך הנריך השמיני של הולביין – ענק, שתלטני, ממלא בעצמו את כל הסובב, לא משאיר מקום לאף אחד ולשום דבר. פנים מלאות במקרה הזה הן המפתח לדימוי. לעומת זאת, האף הסולד בשובבות של מאדאם מנה, שהוא מאפיין כה חשוב רגשי ופסיכולוגי של הפריזאית המקסימה, ברישום פנים מלאות היה הולך לאיבוד לגמרי.

באותה המידה אנו יכולים לדבר גם על הרושם הפסיכולוגי והרגשי השונה של כתם וקו, של ספומאטו עדין וקו ציפורן חד. יתר-על-כן, תחת ידיו של האמן  מאטיס רישום שחור-לבן הופך לאירוע צבעוני.

הדיוקן הזה של לידיה דלקטורסקיה נקרא דוקינה של בחורה עם עיניים כחולות. בציור השם הזה היה מקובל, אך ברישום עיפרון? אבל התבוננו היטב, הסתכלו בעיניה. זה המבט של עיניים קרות שקופות כחולות. בחורות עם עיניים שחורות מסתכלות אחרת...

 

שלושה זמנים, ז'אמן, קיבלנו מלידה:

חיים עבר, הווה, עתיד – יום יום, ברצף.

ומה יבוא מחר, אבוי, שמחה או עצב,

אל תנסה לפתור, ממילא לא תדע.

 

אל תחפש עבר, אל תצטער על תמול,

הולך לעולמו – אבד לנצחים.

תהיה שליט רופף של כמה רגעים

כי רק על יום אחד אתה תוכל למשול.

 

ז'אמן יקר, תחווה, נצל חיים באון!

הם יעברו כמו צל קליל בחיפזון,

תחגוג עם ידידים בהלולה צלולה!

 

רק פעם אחת, יקיר, קיבלנו את היום,

מלא כוסות גילה ביין האדום,

סלק כאב מלב, צרה ונפילה.

 

פייר דה רונסר לאמדיס ז'אמן

 

שיר מדהים! אך איך הוא קשור לנושא שיחתנו?

ברחובות וכיכרות עירם, בארצות שונות יושבם אמנים. הם רושמים דיוקנאות. באופן מקצועי, לפי השיטה המפותחת היטב. אנשים שונים – צעירים ומבוגרים, נשים וגברים מתיישבים על הכיסא ו... – כל כך מעניין להביט בהם! – מדגמנים במתח ובהתרגשות רבה מחכים לרגע, כאשר יהיה אפשר להסתכל על התיאור של עצמם.  תמיד התפלאתי, למה הם עושים זאת? סביר להניח שהם לא מומחים גדולים באמנות, אחרת, הם לא היו יושבים כאן. ואם אדם רוצה להטביע את חותמו היקר, צלם יבצע את המשימה בצורה הרבה יותר מדויקת, מאשר האמן, אפילו אם הוא רכש לו מיומנות בתעשיית דיוקנים. מדוע אנחנו מסתכלים על דיוקננו בהתרגשות ובהרבה יותר עניין, כאשר הוא נעשה ביד אמן, מאשר על אותו דיוקן בתצלום? מכיוון שעמוק-עמוק בנפשנו נשמרה האמונה הקדמונית בכוחו המגי של התיאור? או אולי מכיוון שנראה לנו, שהאמן מסוגל לקלף את כול המיותר והמקרי, לחדור ולהטביע את מהותנו האמיתית?  יש משמעות עמוקה לכך שבשפה העברית "פנים" הן ברבים. לכל אחד מאתנו ,בדרך כלל, יש כמה פנים: אלה לעובדים ואלה לבוסים, אלה לחברים ואלה לעמיתים, אלה לבית ואלה לחוץ... אנו גם נושאים מסיכות, ולא אחת, בדרך כלל. והגיל? לכל אחד מאתנו קיים איזה שהוא גיל מוחלט, אשר בעת שמגיעים  אליו, כל מה שהאדם התברך בו מתפתח ומתממש בכוח המיטבי, והסימנים של הגיל הזה נשארים בתוך האדם במהלך כל חייו. אצל אנשים רבים הגיל הזה הוא גיל הנעורים, אך יש כאלה, אשר מגיעים לשיא הזה בילדות, ואז בחלוף הזמן נפגוש תינוקות עם שער לבן. ויש כאלה שזה קורה להם בערוב ימיהם וזאת הסיבה לכך, מדוע אנו פוגשים ילדים-זקנים. קיימים גם הבדלים מיניים: תקלפו גבר מבוגר ותגלו בו, בדרך כלל, נער בגיל טיפש-עשרה, תקלפו ילדה ותגלו בה אישה בוגרת.

כמה זה מעניין, בעת רישום דיוקן, לחפור עד למהות הכמוסה של אדם, לעתים נסתרת אפילו מהאדם עצמו. ייתכן שאנשים מוקסמים מדיוקנם מכיוון שהם מקווים למצוא בו את עצמם? ומאותה הסיבה לא מוכנים לעתים קרובות לקבל את מה שהם רואים, כמו שאנשים מסרבים לזהות את קולם כאשר הם שומעים אותו בהקלטה?

את העובדה שקריירת דיוקנאי הינה עסק עדין, חוויתי על בשרי עוד בגיל שלוש עשרה, כאשר רשמתי דיוקנאות של אבי ושל סבתי. נורא גאה בעצמי הצגתי אותם לפני המודלים.

"ניסן סולומונוביץ! ניסן סולומונוביץ!" – קראה הסבתא בהתלהבות, - "איך יפה הוא רשם אותך, אתה כאילו חי! אבל הסתכל, מה הוא עשה איתי... מה, יש לי אף כזה?"

"יליזבטה איליניצ'נה יקרה, את לא מבינה דבר באמנות", - ענה אבי לחותנתו, - "הרי את כאן כחייה. ומה, לי יש קרחת כזאת?"

בואו נסור לרגע מרישום. המומחים ברישום דיוקן היו רומאים. חקיינים אפרוריים של היוונים בכל הקשור לדמות האדם החל מגופו ועד לקיפלי הבגדים (כל מה שנושם וחי בפיסול היווני, הופך אצל הרומאים למת קר ומלאכותי), בדיוקנאות לא היו להם מתחרים. וזה קרה לדעתי מכיוון שאמנות הדיוקן קשורה למוות באופן בלתי נפרד. הרי הרעיון עצמו להטביע את דמות האדם בא מתוך ההבנה של רגעיות חולפת שלה (כאן המקום לזכור את השיר של רונסר). דמות נידונה לשינויים, ולאחר מכן יבוא המוות, יסכם וישים קץ. ובענייני המוות הרומאים היו מומחים גדולים. הרי הם המציאו את משחקי הגלדיאטורים, יותר מאחרים הם חשו, ראו וחוו את המוות בכל אימתו, לעתים קרובות כל כך. אולי בשל כך הם התבוננו בצימאון כזה בפנים שעומדות להיעלם, בקפדנות ציינו את כול תכונותיהן, כל פרטיהן החד-פעמיים. אבל מדוע אנחנו, אנשים החיים בעידן אחר, מתבוננים מוקסמים בכול הסנטורים, המטרונות, בחורים וילדים, אשר עקבותיהם נעלמו לפני מאות שנים? מה אכפת לנו מהאנשים הלא מוכרים האלה, שאין לנו שום קשר אליהם? למה אנו מסתכלים בפליאה על פניהם של תושבי מצרים ההלניסטית שנקברו לפני זמן רב בפאיום?

כאן אני רוצה לומר, שכאשר אנו אומרים "מתבוננים", אנו טועים. לא אנו מתבוננים בהם, אלא הם מתבוננים בנו. דווקא הם, אשר כבר נחשפו לסוד, אשר אנו צפויים עוד להיחשף לו, הם, מהגדה השניה של סטיקס מסתכלים עלינו, המתרוצצים,  בעצב רב,  בזעקה דוממת על הערך הקדוש של כל רגע קיום, אותו אנו מבזבזים באופן בלתי נסלח, ובעיניהם הקפואות נשקפים תקוותנו, פחדנו, שמחתנו ועצבוננו.

כל דיוקן טוב – הוא לא רק תיאור של אדם ספציפי, הארוז באריזה אישית, הוא מסר כללי, הנוגע לכול אחד מאתנו,. ילדה עם אפרסקים של ו. סרוב – זה לא רק דיוקנה של ורה ממונטובה, אלא דיוקן של ילדותנו המלאה בהתלהבות ללא סיבה, בשמחה תוססת על עצם הקיום ובפתיחות תמימה לעולם נפלא ועליז.

מי מאתנו יודע, שבעל המכולת ירמיהו דקר, היה משורר בנפשו, הוא תרגם שירה, כתב סונטות וחלק כבוד לפיוט רוחני, ויחד עם זאת לא זלזל בסטירה? כך או אחרת, קשה להניח שהוא היה סופר משמעותי כל-כך, שאנו כעבור כמעט ארבע מאות שנים, נתעניין במראהו. הוא זכה לחיי נצח רק מכיוון שרמברנדט תיאר אותו. ויצר אחד מהדיוקנאות הגדולים בעולם. בעצם, שטות גמורה: ככה מציירים דיוקן? – הכול עטוף בצל, אור נופל רק על הלחי הימנית, על חלק מן האף ועל צווארון לבן. אך שם, בחושך, בצל הבולע, נחבא באפלה ומזוהה אך בקושי העצב שלנו על החיים שקרבו לקצם, שם מסתתרת ענווה נוכח פסק דין בלתי נמנע, שם טמונים חוכמה, חיוך קליל, געגועים ועוד דברים רבים, אשר אין מילים לתארם.

ואיך קראו לאישה צעירה, אשר מסתכלת עלינו מסקיצה של רובנס לתמונה המוכרת לנו בשם דיוקנה של אביגיל, איננו יודעים כלל. חבל מאוד, היא כזאת יפהפייה. אך בסופו של דבר היא תיגע בחיינו, בעילום שם, הרי לא נוכל לשכוח אותה. ותישאר אתנו לנצח תחושה מרגשת של שובבות קלילה מלאת חן, אדיבות אצילה, שנינות  – והחשוב ביותר – נשימת החיים עצמם.

לפני שנים רבות הוצגה בארמיטאז' תערוכה 10 יצירות מופת מגלרית דרזדן. אכן: התמונות התעלו זו על זו! עד היום אני זוכר שכבה בצבע שקוף בזרת של לביניה, בתו של טיציאן. זוכר גב, מצוייר באופן מדהים על ידי פוסן. אך כאשר ראיתי את דיוקנה של ססקיה של רמברנדט, כל התלהבויות שלי, כל המאמצים שלי ללמוד משהו, נעלמו... במבט תוהה התבוננתי באישה הצעירה המחייכת הזאת והבנתי רק דבר אחד: אילו הדיוקן הזה היה תלוי בחדרי, כל בוקר, כשהייתי מתעורר, הייתי אומר לו: "בוקר טוב!" ובערב, לפני שהייתי מכבה את האור, הייתי אומר: "לילה טוב!" מולי, בתוך המסגרת, תחת צבעי שמן, תססו ונשמו חיים אמיתיים. אומרים, שפעם שאלו את רמברנדט, במה הוא עוסק, והוא ענה: "אני פשוט מצייר דיוקנאות". זהו זה, פשוט דיוקנאות, פשוט חיים, פשוט חמלה כלפי בני אנוש...

שלוש מאות שנים אחרי שרונסאר כתב את מכתבו לאמדיס ז'אמן, משורר גדול אחר, בן ארץ אחרת, רחוקה מכרי הדשא המשיים ומן היערות הנהדרים של צרפת, כתב שיר, אשר מערער על אמירתו של רונסאר בדבר ההיעלמות הבלתי נמנעת של רגע חולף. יום, כמו אדם, לא נעלם לנצח אם נגע בו מכחול של אמן. ברור, שהמילה מכחול כאן היא סמלית. במקום המכחול יכול להיות עיפרון, צבעי פסטל, פחם. אולם, אין כאן כוונה לחומר. האמן לא רק מממש את חלומותיו של פאוסט, לא רק עוצר את הרגע. בעבודתו הוא חי ונושם את הדיוקן והחשוב מכל, לאיש, לעולם ליהיו מילים לתאר זאת

​

נסיים את שיחתנו על דיוקן בשיר, המוקדש

 

"הדיוקן", ניקולאי זבולוצקי

 

פייטן, אהב את האמנות,

רק היא היחידה יודעת

לשאת אל התמונות

את הנשמה קלת הדעת.

 

התזכור איך מעבר של אפלה

עטויה קמעה במשיה

מציורו של רוקטוב, יפהפיה

ניבטה אלינו סטרויסקיה האצילה

 

כשני ערפילים עיניה

חצי חיוך, חצי בכייה

כשני שקרים עיניה

באובך כשלונות חיה.

 

חברו שם שתי תעלומות,

חצין שמחה, חצין אימה,

התקף טרוף מעדנות

צפייה לייסורי דומה.

 

הנה סופה קרבה

ובטרם יכה הרעם,

מעומק נפשה בהיבהובה

מבטה מפואר כמו פעם.

תרגום א. סלע

​

​

פיטן, חפץ את אמנות,

שאת אותות הנשמה

היחידה במציאות

מעבירה אל התמונה.

 

אתה זוכר, מתמול רדום

במשי צר העטופה

ממצולות דיוקן שחום

אישה עלינו מביטה?

 

עינייה – שני ערפילים,

חצי בכיה, חצי חיוך,

עינייה – זוג של שני שקרים,

מלאים בכשלון חשוך.

 

חיבור של שתי תעלומות,

חצי שמחה, חצי דחילה,

התקף עדנות משוגעות,

צפיה של ייסורי פטירה.

 

בעת סופה המתקרבת

ובתחילת החשיכה,

מעומק נפש מהבהבת

תפארת המבט שלה.      

תרגום מ. קרימר   *

​

​

:תרגום​

נקודה זינגר