Einayim LaMishpat 8, Nachlaot, Jerusalem
Open on Fridays from 10:00 to 14:00
or by appointment in advance
ארוך , איטי ואינסופי הזמן בו דבר הדואר
שנשלח היום - יגיע עד למאה שבע עשרה ....
אלכסנדר גליץ'
כאשר מאחורי מושג התרבות מסתתרים כל מעשי ידי אדם וחדשות לבקרים אנו שומעים על "תרבות הישיבה על ספסל" או תרבות "החיטוט באף" , חל פיחות בלתי נמנע במושג "התרבות".
תכנית הריאליטי דוגמת "האח הגדול" יכולה להיחשב גם היא לתופעה תרבותית, שאלה רק אם זה הופך אותה לכזאת באמת. תופעות כמו הדמוקרטיה (כאשר הפוליטיקאי האפור שמעולם קודם לכן לא שמע על המושג "תרבות" מתמנה לשר התרבות) והתקינות הפוליטית (שכל עניינה היא שוויון ואחידות) הן מתגלות כהרסניות עבור התרבות שמטבעה היא היררכית ואליטיסטית.
התרבות אינה מתקיימת ללא העבר, ללא הכרת העבר, ללא דו שיח עם העבר. התרבות היא הד, השתקפות, רפלקסיה. אנו חוזרים כאן אל הטענה הבנאלית הזאת כיוון שמילים אלו: הד, השתקפות, רפלקסיה ולבסוף גם המילה "תרבות" עצמה , כולל פן אמנותי מאפיינות במלואן את יצירותיהם של האמנים המוצגים כאן.
תערוכה טובה, המביאה עמה ערך מוסף גורמת בדרך כלל לפעילות המואצת של החומר האפור, לפרץ של חשיבה. לנו, למשל, היא גרמה לחשוב על המושג כמו "מקצועיות" והתמורות שחלו במשמעותו במרוצת מאה השנים האחרונות, כי המיומנות המקצועית בפירושה הקלאסי היא זו שמבדילה את התערוכה הנוכחית ממאות תערוכות אחרות - המיומנות והדבקות בחפץ.
תסכימו כי קיימת אירוניה מסוימת בכך שבתקופת שגשוג התרבות החומרנית המאפיינת את החברה הצרכנית, כלומר סגידה עיוורת לחפצים, איבדנו למעשה את הזיקה הישירה אל החפץ. לא את החפצים עצמם אנו אוהבים, אלא את ההזדמנויות שנפתחות לנו עם רכישתם: המעמד, תחושת ההשתייכות לעדר. ברגע שהאופנה משתנה, אנו זורקים את החפץ הצידה ללא כל חרטה ומחליפים אותו מיד בחפץ חדש , יותר טרנדי. תהליך היצור עצמו: אם מדובר ברכב, מחשב, או נעליים -מבוסס לא על עיקרון של עמידות המוצר לאורך הזמן אלא על עיקרון התחלופה העונתית כדי שגלגל מחזור הכסף לא יעצור אף לרגע.
אך עבור האמנים המציגים כאן חפץ הוא עולם ומלואו. זהו עולם נוסטלגי ההולך ונמוג מעיננו, אך הזיכרון אודותיו עדיין קיים והוא חיי ורלוונטי. הנה נוף ירושלמי. נכון יותר, היזכרות בגלויה נושנה שבדרך פלא כלשהי אנו רואים בה את העיר בת זמננו. והנה כפית. מכסף. הכפית יכולה להיות חדשה אך הברק שלה הוא הולנדי ממאה 17. אז מי הביא לכאן את הכפית? הו, הרי זה צאכס הקטן מסיפורי הופמן שהתעטף בגלימתו ולשם
הסוואה כיסה את עיניו בכובע רחב שוליים, קורץ לעברנו מתחת לשולחן סעודת הנשף של מלכים ברי מינן.
הציירים האלה חיים בעולם, אשר בו הסנדלר מושיט זוג נעליים למזמין באומרו: "אתה כבר תלך לעולמך ואילו הנעליים יישארו כחדשות". בעולם הזה אנשים נותנים יחס של כבוד ואהבה אל החפצים שירשו מקודמיהם. זה אותו העולם בו הקשישים החרמנים עדיין מלאי תאוות בשרים ומפתים את שושנה התמימה ולא מאוננים על אתרי הפורנו החינמיים. זיקה חזקה אל החפץ היא חלק בלתי נפרד מיחס של כבוד אל האומנות. להבדיל מהמגמות העכשוויות השולטות באמנות המודרנית, בהן הצורה והתוכן אינם יותר יחידה אחת בלתי ניתנת להפרדה, ומה שחשוב זה הרעיון ואילו מימושו בחומר הוא עניין משני. בעולם, בו האמנות איבדה את הפן החפצי (הרי קשה לתלות את הקונספט על הקיר), וכתוצאה מכך ערכי הגילדה של בעלי מלאכה הנוגעים לכבוד והיושרה של המקצוע אינם רלוונטיים עוד, אמנותם של קבוצת ציירים זו מתבססת דווקא על המיומנות המקצועית ומצהירה בגלוי על הזיקה המתמשכת שלה אל המסורת של ציורי שמן הקלאסיים.
הם יוצרים את החפץ בדיוק באותו אופן כפי שעשו זאת האמנים של פעם. חפצים שיש להם מידות, משקל, ובסופו של הדבר גם מחיר. בדומה לאומני הגילדה הם מגייסים במלואן את המיומנות ואת המקצועיות שלהם על מנת לכסות במשיכות מכחול של צבעי השמן את המשטח המרובע של הבד. וכאשר האמן יוצר את עבודתו בדרך זו, הוא מבלי מישים מוצא את עצמו בעולם בו הזמן זורם אחרת, בו אנשים כותבים מכתבים ארוכים אחד לשני. בעולם זה הרהיטים מיוצרים בהזמנה על ידי חרט עץ ולא נקנים באיקיאה. והעולם הזה – בואו נגיד זאת ישירות- אין לו דבר וחצי דבר עם העולם בו עוסקים בחיזוק מוניטין ובחלוקת פרסים ואף לא לסערות בכוס מים של סצנת התרבות המקומית. ברור, כי לנוכח השוני הזה אין להם סיכוי למצוא את מקומם בעולם החדש. הרי אל זירת הקרב הזאת בה נלחמים על מקומם תחת השמש בוגרי בצלאל כשבאמתחתם נשק טכנולוגי סופר מודרני , האמנים האלה יוצאים חמושים בחרב מהמאה 17 או במקרה הטוב באקדח דו קרב מיושן.
עובדה ידוע היא שהבחירה מכוונת בעמדת האאוטסיידר דורשת מידה רבה של אומץ או את אותה המידה של טיפשות, ובדרך כלל משתיהן יחד, קמצוץ מפה וקמצוץ משם.
אז מי הם, בעצם? רומנטיקנים תמימים חסרי תקנה? משוגעים המסרבים לקבל את צו השעה? אינדיבידואליסטים המסרבים להיות חלק מהעדר? מגלומנייקים המשוכנעים בצדקת דרכם? רפי שכל המשתינים כנגד הרוח? כנראה שקצת מכל דבר. אך אולי לא רק? נפלאות דרכי האל. יכול להיות שאם הזמן גם הם וגם יצירותיהם יישכחו כמו כל מה שהוא אנכרוניסטי. אך סביר להניח שתתעורר בלב האנשים אי שם בעתיד הרחוק הכמיהה אל העולם בו קוראים ספרים ביחד במקום לראות את תכניות הריאליטי ובמקום לשאוף להשיג מידע מרבי בזמן הקצר ביותר, יעדיפו שוב ושוב לחזור ולבהות במרובע של קנבס המכוסה בצבעי שמן. ואולי אולי ישוב פעם העולם בו האדם יהיה זקוק לחפץ מסוים והוא יעניק לו יחס של כבוד ואהבה ואז אולי ייזכרו באמנים האלה שהתעקשו לשמור על המיומנות שירשו מקודמיהם, שמרו וטיפחו, הרחיבו את רזי המקצוע והעבירו הלאה לאאוטסיידרים עקשנים כמותם. ייזכרו באלו שבחרו להישאר נאמנים לעצמם, שנשאו בגאון את דבקותם במקצוע שלהם ולא נהו אחרי צווי התקופה, ובכך מילאו את התפקיד של "נטורי התרבות". הלוואי , הלוואי וזה יקרה (אנו כן רוצים שזה יקרה פעם), אבל אולי לא? יהיה אשר יהיה, אבל גם התערוכה הזאת מציבה לפנינו מספר שאלות. את חלקן הזכרנו בטקסט לעיל, אך מלבדן מתעוררות שאלות נוספות, למשל: האם יש צורך (והרי נאמר לנו שזה בלתי אפשרי) להיכנס לאותו נהר פעמים, גם אם מדובר בתעלות של דלפט? האם לא נגזר על כל אמן המסרב להתאים את עצמו לזמנו לחזור שוב ושוב אל אותם המקומות? ושאלת השאלות – האם הציור (במובנו המסורתי – משטח מכוסה בצבע שמן) אינו סוג של אמנות שמיצה את עצמו?
אין לנו תשובה לשאלות אלו (וגם לא לכל שאר השאלות), אך אין זה אומר שאין מקום להעלות אותן ושהן חסרות משמעות. מי ינצח בסופו של דבר בריצה זו למרחקים ארוכים? האמנים שמתכתבים עם זמנם או האמנים הפונים אל הנצח, הצייר שזורם עם הזרם או זה שהולך כנגדו – רק לזמן הפתרונים, בעוד כשלוש מאות שנה אולי נדע את התשובה. כפי שאמר פעם משורר גדול, שהיה חשוב ביותר בזמנו, ושמו כיום נשכח לגמרי: "בואו נפגש בעוד שלוש מאות שנה – ואז נדבר"
באיחולי בריאות ואריכות ימים.
סשה אוקון
תרגום: אילנה נוטקביץ
