BEYT - NAIMA - ART

​

על התערוכה פריחה מאוחרת

גלי-דנה זינגר, נקודא זינגר

​

מה יכול להיות חד-פעמי יותר, חולף יותר ופחות ניתן לשחזור מפרח? אבל פרחים שהספיקו לנבול ולמות חוזרים לעולם בגלגול חדש ובהתגלמות מחודשת, בצורה זהה, שנה אחרי שנה, מאה אחרי מאה – אותם פרחים ולא אותם פרחים. פרח מכיל בתוכו זיכרון גנטי של הטבע, אבל לא של הטבע בלבד. במשך אלפי שנים אדם מתערב בנעשה במעבדתו ומשנה צורות וצבעי הפרחים, מפתח ומזקק זנים, מוסיף למעשה ידי האל את טעמו האמנותי האנושי. אכן, אדם יוצר צורות חדשות לאין ספור של הישות הטבעית ביותר, וכל פרח תרבותי אינו אלא יצירת אמנות הנושאת חותם של מגע אנושי.

וכאשר הפרח כאובייקט של ההסתכלות האמנותית מתגלם בכל חומר אחר – בצבע על פני בד, בתחליב על גבי ניירצילום, בפיקסלים על מסך המחשב, בחרס, באבן או במתכת – הוא עובר איניציאציה נוספת של האמנות, ומקבל איכות סימבולית. סימבוליות מסוג זה יכולה להחוויר עם הזמן או להפוך לדבר סתום ולא ניתן לפיענוח, דוגמת "שפות הפרחים" למיניהן הנפוצות בתרבויות שונות, ויחד עם זאת היא יכולה לזכות בקריאה מרעננת, ברגע שהיא עוברת טרנספורמציה נוספת על-ידי האמנות העכשווית המתייחסת לרבדים המוקדמים של העולם התרבותי.

“rose is a rose is a rose”,אמרה גרטרוד שטיין, ובאמירה זו הגדירה את הפרח כישות מושלמת בפני עצמה ולא ניתנת לפירוש חיצוני. «That which we call a rose by any other name would smell as sweet»טען בנחרצות ויליאם שייקספיר. כאילו הגענו למבוי סתום ואין לנו מה לומר יותר, יש רק לעמוד בפיות פעורים בפני רזין דרזין של אותו פרדס שבמקרה הטוב ניתן רק להציץ בו ולצאת ממנו נפגעים. אבל אם לא ניתן לפרש את האובייקט הטבעי בשפת היצירה האנושית, אולי ניתן לפרש את הסובייקט האנושי באמצעות השימוש שלו בדימויים ובסמלים השאולים מן הטבע? התערוכה אינה באה לחקור את הפרח כשלעצמו או את רעיונו ה"אפלטוני" המתבטא באמנות (הנושא שבוודאי גם הוא יכול להיות מסקרן ביותר), או להראות את התייחסותם של האמנים אל עולם הצומח, אלא לבדוק את השתברותם של מושגי הזמן והזיכרון – האישי והקולקטיבי-תרבותי – בהבאה האמנותית שלהם באמצעות הפרחים. לכן הדגש הושם על תזוזות בחלל ובזמן, על המתח שבין "כאן ועכשיו" המשמעותי כל-כך בחיינו ככלל ובאמנות הישראלית בפרט, לבין "החוויה האחרת" והניסיון ההיסטורי ה"אובייקטיבי". זווית הראייה של התערוכה הזאת מחפשת חיבור בין הרגעי לבין הזיכרון, בין הנצחי לבין החולף, בין תיעודי לבין הדמיוני והמיתי.

בין אם אנחנו מודעים על כך בין אם לאו, הוויית אדם בעיר עכשווי מלאת מגעים עם עולם הצומח בכלל ועם עולם הפרחים בפרט. אפשר לומר בהתקרבות מקסימלית לאמת שכל תושב ירושלים, ברגע מסוים בחייו, קנה בחנות פרחים או אצל מוכר פרחים מזדמן זר פרחים, עציץ או לפחות פרח בודד ונשא אותו בזרועותיו בחוצות עיר הקודש. ואם לשחרר את דמיון ולתת לרגעים אלה תוקף נוסף, ניתן בהחלט לראות את החיים האורבניים כרצף מעמדים של יחסי אדם-פרח, וגם לראות מנקודת ראייה זו את ההיסטוריה האנושית כולה, את עלילות התנ"ך ואת הפנים הנסתרות של הציוויליזציה שלנו. נקודת המפגש המרתקת בין אדם ופרח היא זו שמסקרנת את שני האמנים ומעצבת את התערוכה הזאת. (אפשר להוסיף ששניהם, כל אחד בדרך משלו, מתייחסים לה גם ביצירה המילולית שלהם. מספיק להזכיר את רצף שיריה של גלי-דנה זינגר "לזֵכֶר" ואת הרומן "דודאים" של נקודא זינגר.) דבר נוסף שמייחד את היצירות האלה הוא היחס למדיה האמנותית. האלמנטים של הראייה הנגטיבית (במובן האופטי ולא במובן האתי), שאותה פיתח נקודא תוך שהייתו בירושלים, מקרבת אותו לעולם הצילום המסורתי, הבלתי נפרד מסרטים נגטיביים, וזאת,יחד עם אהבתו לציטוטים ישירים וחבויים מן הקלאסיקה של אמנות העולם והתמכרותו לפרטים ההולכים ונעלמים של שכונות ירושלים, מגלה בו בן געגועים חסר תקנה. גלי-דנה מצידה פעמים רבות מוותרת על הצבע, כמו חוזרת אחורה, לעולם הצילוםהשחור-לבן הישן, שבו בולטת ראשונותהאלמנטים הגרפיים של קו ונפח.ואילו כאשר במוקד תשומת לבה נמצא הצבע, הדומיננטיות המוחלטת של יחסי גוונים מביאה את החיפוש שלה לשדה האמנותשלפני המצאת צילום צבעוני.

זמננו מתאפיין בחיפושים אחרי משמעות העבר בכל המובנים וההיבטים. מאז נקודת המפנה הפוסט-מודרנית, כל רגע בהווה נתפס, בעצם, כעבר מתמיד, כחזרה על הנעשה בעבר, וכדבר שאינו מסוגל, מעצם ההגדרה, להספיק להופיע בזמן אמת. חיפוש אחרי השורשים בכל דבר עכשווי הוא רק דוגמה אחת לשורה ארוכה מאוד של תופעות שהתפתחו לאחר "קץ ההיסטוריה", "מות  אלוהים" ו"נפילת האמנות" המדומיינים. כמו שישראלי בןזמננו מחפש את שורשיו היבשים באירופה, באסיה או באפריקה, כך לאמן ישראלי עכשווי חיפוש אחרי הפרחה בעבר הנצחי והאינסופי הוא הדבר הטבעי ביותר. מבחינה זאת, פרח שאיחר לפרוח בכמה מאות שנים, או זר פרחים שאיחר להינתן, או פרחים שצוירו כעת בהשפעת הפרחים שצוירו על-ידי אמנים קודמים, או, במובן הפשוט ביותר, אותם פרחים שבהם אנחנו משתדלים להיזכר בהיעדרותם, "פרחי געגועים" – הם הפרחים האימננטיים ביותר לזמן האמת שבו אנחנו נמצאים.הפוסט-מודרניזם,שהחל לקמול ולנבול כבר מרגע היווצרותו, במותו השאיר לנו בירושה לפחות מושג אחד פורח לעד: אם שום דבר אינו חדש ואינו מחדש, אזי אף פעם לא מאוחר מדי. כמו שאמר מפיסטו, "כל התורות הן אפורות, הו ידידי, אבל עץ החיים

ירוקלנצח."

​

נקודא  זינגר