Einayim LaMishpat 8, Nachlaot, Jerusalem
Open on Fridays from 10:00 to 14:00
or by appointment in advance
יעקב פלדמן - מעברים
מספריים, כסת ודיו, רהיטים מיוחדים, ספרים ישנים, כלי מטבח ואוכל, תצלומים משפחתיים עתיקים - כל אלה הקיפו את יעקב פלדמן והפכו לחלק בלתי נפרד מהווית הילדות שלו. פלדמן, יליד בלרוס, גדל בעיר בת אלף שנה, בבית עמוס בחפצים שנשתמרו בתודעתו והתקבעו בה. את החפצים הישנים בבית זיהה פלדמן הילד כחפצים לא רגילים, אשר קשרו אותו לעולם הסודי של הדורות הקודמים.
כילד קטן כבר פנה לציור. המיתוס המשפחתי שהתגלגל לאזניו, אשר חזר וסופר לו מפי הוריו וסביו, טען כי מארק שאגאל היה קרוב משפחה, הקרוב שהצליח, שיצר תקדים, כך שאמנות בכלל וציור בפרט היו בחירה בדרך חיים שאינה מרדנית וחריגה כלל, אלא דרך מתבקשת, ברורה ולגיטימית (מה גם שהקומוניזם איפשר התייחסות לציור כאל מקצוע שווה ערך למקצועות אחרים).
בהיותו נער, השתלם פלדמן אצל ליאוניד מדבצקי. מאמן זה ספג את ההתייחסות המכבדת למקצוע, את הרגישות לסביבת העבודה, את חשיבות הסדר הפיזי בסטודיו - מארגון הצבעים והחומרים ועד לניקיון המכחולים. המאסטר גרם ליעקב להתייחס אל עבודת הציור כאל פולחן "היצירה היא עבודת קודש, היא מעשה קסמים". על-פי פלדמן, תהליך היצירה מתחיל כבר בשלב הניקוי והכנת הסטודיו והמכחולים.
ממדבצקי ספג גם את החשיבות שבאיטיות - "היצירה היא תהליך". אין לעבוד מתוך לחץ של זמן. האיטיות עשויה להוביל לעומק, למדיטטיביות שבאה לידי ביטוי באופנים שונים: ריבוי שכבות, ריבוי מרקמים, סדרות של אובייקט שנחקר שוב ושוב (הכפית, המספריים, הספל).
פלדמן גדל ובגר ברוסיה, שהייתה סגורה להשפעות חיצוניות. פיקסו ודאלי היו שיא המודרניות. חוסר הידיעה על המתרחש בעולם האמנות היה כמעט מוחלט, ולמעשה המושג Contemporary art לא היה קיים.
האמנים שהיו בהישג עינו ודעתו של פלדמן הצעיר היו אלה שהוצגו במוזיאונים הגדולים שבמולדתו: אמני ימי הביניים האירופאיים, האמנים הפלמים והאיטלקים הרנסנסיים. זרמים אלה עסקו בסוגים שונים של סגנון קתולי ריאליסטי. עבודותיהם של ואן אייק, ואן דר ויידן, ורמר, פיליפו ליפי, פיירו דה לה פרנצ'סקה, בוש וברויגל, עסקו בדת, אך פיתחו את הדיוקן הריאליסטי ונגעו גם בחיי היומיום ובסמליהם.
אצל האמנים הפלמים, גם סוג העץ והחומר וגם המסגרת היוו חלק מהעבודה השלמה, חלק ממכלול. המסגרת היא מרחב חשוב ביצירה. מעבר לרקעים הפלמים הכהים, גם אצל פלדמן, המצע עצמו רב חשיבות ומרכזי. פלדמן אוסף קרשים, בוחר פלטה ישנה, סוג של חפץ - ומדובב אותם. גם הוא אינו מכסה את פני השטח, בוחר להשאיר את החומר גלוי, ומייחס חשיבות לעבודה כיחידה שמעבר לציור עצמו.
הציור והמכלול שסביבו - החומר, המסגרת המקיפה והפיכתו של הציור לאובייקט - מזכירים את יצירתו הסוריאליסטית של ג'וזף קורנל (במיוחד קופסאות מדיצ'י משנות ה-40 וה-50). גם קורנל יוצר בתוך קפסולת זמן מסוימת, יצירות מורכבות בתוך קופסאות, ההופכות לחפץ. העבודה היא אובייקט, כשבו מוטיב מרכזי ומסביבו, בסימטריה מסוימת, חפצים או סמלים נוספים אחרים. כך אצל פלדמן - המסגרת הייחודית היא מעין גדר שמקיפה את עבודתו, מבדילה אותה, מצביעה על ייחודה ואולי גם על בדידות.
בהיותו בן 19 חל מהפך בחייו, פלדמן ובני משפחתו עלו לישראל. מצד אחד, כנער צעיר, הבין פלדמן שעלייה תהיה הזדמנות עבורו לצאת מרוסיה ולראות עולם. "בן 19 חשבתי רק על עכשיו, על אהבה, לא על העתיד". כן הקלה העובדה שכל בני המשפחה עלו יחד ונשארו יחידה מגובשת. פלדמן, חולה C.P, חי פרקי זמן רבים בילדותו ובנעוריו בבתי חולים שונים בהם טופל, כך שהגדיר את עצמו כ"מי שרגיל למקומות חדשים ולהתחלות חדשות". מצד שני, ההחלטה על העלייה לא הייתה אישית שלו אלא של המבוגרים במשפחה, שלא בחרו בישראל בשל יהדותם אלא ראו בעלייה דרך לצאת מרוסיה ולחפש עתיד טוב יותר עבורם ועבור ילדיהם.
היות שלא הורשו לקחת את רכושם עמם (החוק אסר להוציא מרוסיה חפצים שיוצרו לפני 1960), נאלצו בני המשפחה לעזוב הכול ולבנות חיים מאפס, פשוטו כמשמעו. העלייה הייתה באופן מוחלט התחלה חדשה.
ירושלים הייתה המקום העתיק ביותר בעולם, אך החיים בה היו מאוד מודרניים וכשפלדמן הגיע אליה הוא חש מחד שאיבד את השורשים שלו, אך מאידך, כאדם ויזואלי, הוא גילה עולם חדש. הניתוק ממולדתו והשוני בינה לבין המציאות החדשה, גרמו לו להתחיל ליצור עבודות שיזכירו לו את עברו.
פלדמן התחיל לאסוף חפצים שנראו בעיניו קסומים, שיבץ והעביר אותם לעבודותיו. החפצים הפכו לסימני דרך מזהים, מגדירי תוכן וסגנון. המפתח, הכפית, המספריים החלודים – לכולם משמעות מעבר להיותם אובייקט. הכפית, לדוגמה - חפץ שנכנס לפה, מחדיר משהו לתוך האדם, אוכל, ידע, הזנה פנימית מסוגים שונים; או המספריים - החלטיים, גורמים לתוצאה סופית, נקשרים למוות אך גם לגזירת חבל הטבור, להתחלת חיים.
החפצים של פלדמן מספרים סיפור, הם הופכים ממשיים, אינם מתעדים ואינם צילומיים. החפצים של העולם הישן הפכו למתווכים עבור פלדמן, בין העולם הטבעי שלהם, העבר, לבין העולם החדש. החפצים של פלדמן ממחישים לו בית כפי שהוא צרוב בתודעתו כילד, כפי שהוא צרוב בזיכרונותיו. (השימוש בחפצים והתהליך הכרוך בכך, דומים לדרך שעבר אריה ארוך, גם הוא עלה מרוסיה, מחרקוב, ובשלב מסוים של עבודתו בשנות ה-60 החל לממש את זיכרונות הילדות שלו בתוך צורה). היזכרות היא התהליך שהוביל לחיפוש אחרי חפצים שיחברו הווה ועבר.
עולם נוסף אשר נחקר בעבודתו של פלדמן הוא תיאור האדם, הדיוקנאות.
פלדמן עוסק רבות באנשים, מהם קיימים בסביבתו הקרובה (כדיוקנאות טניה אשתו), מהם זיכרונות עבר ומהם העברה ריאליסטית מתוך תצלומים משפחתיים ישנים, לעתים שאף אינם קשורים בו ישירות. הזוויות שאותן בוחר פלדמן להנציח אינן יומיומיות או מקריות (לרוב פרופיל או חצי פרופיל). זוויות אלה אף הן קשורות למסורת הציור והמודל הפלמיים מצד אחד, אך ניכר גם החיבור שלו לאיקונות ומאפייניהן, ובהם הסימטריה והאיזון ההרמוני.
אצל פלדמן החלל סביב הדמויות, כמו פעמים רבות סביב החפצים, הוא המקום שהופך את ההעתקה הריאליסטית לציור. השכבתיות, הכתמים האגביים כביכול ועצם קיומו של חלל מופשט, הם שמזכירים שזהו ציור ולא צילום.
הבחירה בהעברת הדיוקנאות הספציפיים אל הציור אינה מקרית. בעבר, המצטלמים נדרשו לסבלנות מרובה ביושבם מול הצלם המתעד. פלדמן ממשיך את המסורת הזאת, אין זו העברה של צילום מודרני. זה אינו מבט מקרי של הרף עין מצולם, אלא מבט קפוא, יסודי וארוך משך, המבטא קשר עז אל העבר האישי ולעבר בכלל, דרך ציטוט מתולדות האמנות.
העיגול, המופיע ברבות מעבודותיו של פלדמן, הפך למעין חותמת מרחפת. הוא מקנה תחושה של זמן שעבר, רומז כי היצירה עברה תהליך, חיו לידה ובתוכה. העיגול הוא גם המעגליות הכללית בעבודתו של פלדמן, הבועה, המסגרת של עולמו. ההטבעה - "הייתי פה", משמשת עדות. זוהי נגיעה נושמת מהחיים. שריד קיומי.
סגנונו של פלדמן אקלקטי. קיימת בעבודותיו התכה של כמה סוגי מציאות - הריאלית, הברורה לעין, ומציאות אחרת שהיא מעין "ריאליזם אגדתי", הכוללת את הפנטזיה ונוגעת בסוריאליזם, באסוציאציה חופשית, בעל-טבעי ובאבסורד. קיימת התנתקות מכוונת מהמציאות. "הריאליזם האגדתי" הוא סגנון שפלדמן החל לפתח בזמן שאייר ספרי כתב יד על קלף, אגדות ומגילות שלא הודפסו.
הריאליזם משמש ככלי נוסף לקולאז'יות ולחיבורים בעבודתו של פלדמן. בין הדבקה דדאיסטית ממשית של חפצים מן המוכן לבין ציור שכולו מצויר, כולל נייר הדבק "האוחז" באובייקט. הקולאז' יוצר מציאות חדשה מתוך שילוב מצבי מציאות קודמים, שאינם קשורים זה בזה. מעבר לציור, החפצים והרעיונות מתערבבים והתוצאה בלתי צפויה.
הסוריאליזם בא ליד ביטוי בעבודות אחרות שלו, לדוגמה בדיוקנאות עם כובעים. פלדמן מתאר בתחומי טריטוריית הכובע את המתרחש בתוך ראשו של האדם. בתחום הפיזי המתרחב של הכובע, המחשבות נכנסות באופן סוריאליסטי, הכובע משמש תוספת לסיפור, מעבר לפנים, מעבר לפורטרט, ומבטא את הדמות. ניכרת השפעת אלכסנדר טישלר, שכובעיו מתוארים כקונסטרוקציות שלמות המביעות הלך רוח או סיפור.
עבודותיו של פלדמן מורכבות מכדי להיחשב כמכלול, תחת כותרת מגדירה או קטגוריה ספציפית סטנדרטית. אך עם זאת, פלדמן הצליח ליצור סגנון שלם, מובהק וייחודי, שצמח והתפתח בהדרגה, עד לגיבושו העכשווי.
פלדמן מנצל את חוסר הגבולות ואת החופש מהגדרה סגנונית. הוא מוחק את הגבולות בין הנורמלי לפנטסטי, מאפשר למסתורין להישאר לא פתור, מדגיש את חשיבות הדמיון והיכולת להתבונן לתוך הדמות שאותה הוא חוקר, או בחפץ שבחר. האסתטיקה החזקה של האובייקט המרכזי מתאזנת על ידי רקע "מלוכלך", קטוע, שאינו שייך. הרקעים הם האבסטרקט ביצירתו של פלדמן, שכמעט אינו קיים בסגנונו הריאליסטי או בסוריאליזם הפרשני המיוחד שלו. פלדמן אינו מסתתר. ישנה בהירות ויזואלית - גם אם היא מסתירה תת-מודע או פנטזיה כמוסה.
בתוך המעגליות הסגורה של פלדמן קיימים החפצים, הדמויות, השפה וההקשר התרבותי האחר. פלדמן הוא אמן של בועה תרבותית, הוא חי כביכול בתוך קפסולת זמן. אפשר שהאקלקטיות ביצירתו של פלדמן היא זו שדווקא משייכת אותו למרחב הישראלי, הרב תרבותי, מרחב שאופיו נובע מההיסטוריה הישראלית, מקיבוץ הגלויות ומהמקורות השונים שנפגשו במקום אחד. העלייה לישראל והחיים בירושלים הפכו את פלדמן לאומן ישראלי, אך רק במידה מסוימת.
המטען האישי של יעקב פלדמן קשור עמוקות ברוסיה. הוא שואב ממנה שפע הקשרים דתיים, אגדתיים, אשר עדיין זרים לעין הישראלית, מסקרנים
ויוצאי דופן.
אירית שר
