הציירים האלה חיים בעולם, אשר בו הסנדלר מושיט זוג נעליים למזמין באומרו: "אתה כבר תלך לעולמך ואילו הנעליים יישארו כחדשות". בעולם הזה אנשים נותנים יחס של כבוד ואהבה אל החפצים שירשו מקודמיהם. זה אותו העולם בו הקשישים החרמנים עדיין מלאי תאוות בשרים ומפתים את שושנה התמימה ולא מאוננים על אתרי הפורנו החינמיים. זיקה חזקה אל החפץ היא חלק בלתי נפרד מיחס של כבוד אל האומנות. להבדיל מהמגמות העכשוויות השולטות באמנות המודרנית, בהן הצורה והתוכן אינם יותר יחידה  אחת בלתי ניתנת להפרדה, ומה שחשוב זה הרעיון ואילו מימושו בחומר הוא עניין משני. בעולם, בו האמנות איבדה את הפן החפצי (הרי קשה לתלות את הקונספט על הקיר), וכתוצאה מכך ערכי הגילדה  של בעלי מלאכה הנוגעים לכבוד והיושרה של המקצוע אינם רלוונטיים עוד, אמנותם של קבוצת ציירים זו מתבססת דווקא על המיומנות המקצועית ומצהירה בגלוי על הזיקה המתמשכת שלה אל המסורת של ציורי שמן הקלאסיים. 

הם יוצרים את החפץ בדיוק באותו אופן כפי שעשו זאת האמנים של פעם. חפצים שיש להם מידות, משקל, ובסופו של הדבר גם מחיר. בדומה לאומני הגילדה הם מגייסים במלואן את המיומנות ואת המקצועיות שלהם על מנת לכסות במשיכות מכחול של צבעי השמן את המשטח המרובע של הבד. וכאשר האמן יוצר את עבודתו בדרך זו, הוא מבלי מישים מוצא את עצמו בעולם בו הזמן זורם אחרת, בו אנשים כותבים

מכתבים ארוכים אחד לשני. בעולם זה הרהיטים מיוצרים בהזמנה על ידי חרט עץ ולא נקנים באיקיאה

סשה אוקון

logan.png