BEYT - NAIMA - ART

רפואה  ואומנות, אומנות  הרפואה. שתהיו בריאים! 

​

בּלֶז פָּסקָל – מתמטיקאי, מכונאי, פיסיקאי, איש עט, פילוסוף ותיאולוג צרפתי – אמר פעם: "אם אלוהים לא קיים, ואני מאמין בו, אני לא מפסיד דבר. אבל אם אלוהים קיים, ואני לא מאמין בו, אני מפסיד הכל." ואם ננסח בשפה המודרנית והרדודה של היום – הרבה יותר משתלם להתנהג כלפי העולם והסובבים אותך כאילו אלוהים קיים. אולי אז נתוגמל כראוי?.. 

למספר בלתי מבוטל של אנשים החיים בינינו אין אמונה רבה מדי בעולם הבא: ובכן, אני אחד מהם. גם האמונה הבודהיסטית בגלגול הנשמות, שבגלגול הבא אתה יכול למצוא את עצמך איזה שרץ או רכיכה, בלי לזכור את אמא, אבא והקרובים, גם כן, אני מקווה שתסכימו איתי, לא מקסימה במיוחד. כך יוצא שבעידן הצרכני של היום, אנו משתדלים להפיק כאן ועכשיו את המיטב ממה שעולה בידינו, בעוד שאנו חולמים על כל אשר נבצר מאיתנו. האם הקדשתם אי-פעם מחשבה לזה שאנו מונעים יותר מרגש התשוקה והתאווה שלנו, מאשר ההישגים עצמם. הרי את מה שכבר הושג אפשר רק לבזבז – זהו מצב סטטי, מבוי סתום, כעין המוות, אין בו דינמיקה.

בעודך צעיר ופתוח לעולם, מאוד אכפת לך איך הסובבים אותך מגיבים אליך. לעת זקנה, מעיינך נתון יותר למצב של הקליפה החיצונית הארעית הסוגרת עליך ושל אִבזורהּ הפנימי, אשר בדרך כלל משמחים את בעליהם פחות ופחות. אתה מקבל יותר ויותר אותות מצוקה ממערכות הגוף השונות, מה שמפריע לך להתרכז בדברים החשובים באמת: מתחיל להופיע קוצר-נשימה קל בעת שׂריכת הנעליים (האימונים היום-יומיים על מכשירי הכושר והשחייה בבריכה כשלוש פעמים בשבוע בקושי עוזרים), מתפתח עניין כפייתי במדידת לחץ הדם ורמת הכולסטרול, למרות שהוא עצמו (הכולסטרול) לא כואב או מגרד כלל. והרשימה עוד ארוכה... בן-אדם אֶקסטרוֹבֶרט מלידה נהייה אט-אט אינטרוֹבֶרט. התפיסה המטופשת שלעת זקנה, כביכול, נקנית בינה – היא אשליה לשמה. לא דובים ולא יער – אל תאמינו לזה! את ההון והבינה שלי הייתי בשמחה מחלק לעניים ונשאר לעולם בן איזה שלושים-וחמש - ארבעים שנה. פחות קורץ לי להיות גולם בן 20 לתמיד. אבל מי שואל אותך?

לפני כמה שנים, ביום סתווי סגרירי אחד באֶדינבּוֹרוֹ בירת סקוטלנד, יצאתי מ"צינוק אדינבורו" (זוכרים את הרומן המפורסם של סֵר ווֹלטֶר סקוֹט?)1, חציתי את הכיכר, עברתי בשערי החומות והגחתי מהם אל רחוב הקרוי "המייל המלכותי".
התאהבתי באדינבורו ממבט ראשון: פטינה עתיקת יומין של אדריכלות אצילית, מזג אוויר הפכפך שמתחלף מספר פעמים במשך היום, אנשים חייכניים, יפי-תואר שיש להם את כל הזמן שבעולם, מטבח לא אנגלי לחלוטין (בעיר בת חצי מיליון האיש, יש חמש מסעדות מישׁלֶן – בואו תספרו כמה כאלה יש במוסקבה ובפטרסבורג) ועוד משהו בלתי נתפס שעוד לא ירד לסוף דעתי.
שוטטתי לאורך "המייל המלכותי" מהקתדרלה ועד לשוק, לטשתי עיניים בחלונות הראווה של חנויות נוטפות שיק ופאבים (הם מפוזרים שם מלוא החופנים, כמו עמדות פלאפל בירושלים, מכל הלב), חציתי את הגשר, פניתי ימינה ובמהרה נגלה לעייני בניין טיפוסי, קודר דיו מאבן אפורה חמורה – תכלית מסעותיי: מוזיאון "אולם המנתחים". "אולם המנתחים" זה לא רק מוזיאון, אלא בד-בבד גם מעון הקולג' המלכותי למנתחים שבבירת סקוטלנד. המתחם כולל את בנייני המוזיאון, הארכיון והספרייה. המנתח האדינבורואי הנודע ג'וזף בֶּל היה אחד מני הנשיאים הרבים של הקולג' המלכותי: האינטואיציה האִבחונית שלו, שהתבססה כמו על ידע כך גם על חדות הבחנה יוצאת דופן, היממה קולגות וסטודנטים כאחד. הוא ולא אחר היה המנטור הכירורגי של הסופר הידוע סֵר ארתור קוֹנאן דוֹיל, אשר בהמשך דרכו זנח את קריירת הרפואה והפך לאיש עט. את התוכנית ליצור את "אוסף הנדירוּיוֹת הטבעיות והמלאכותיות" רקמו עוד ב-1699. אחד המבקרים הראשונים במוזיאון היה הסופר דניאל דֶפוֹ. עם השנים האוסף גדל ודרש בניין חדש, וכזה אכן תוכנן, ומשתוכנן – נבנה בידי האדריכל הסקוטי פּלֶיפֶר. האוסף הנוכחי של המוזיאון עצום בגודלו, הוא מורכב מכמה תצוגות קבועות: של מוזיאון הפתולוגיה, של מוזיאון תולדות הניתוח, הטכניקה והטכנולוגיה, המציגות את סודות המקצוע למיניהם מימי האימפריה הרומית ועד היום, כולל ממצאים ארכיאולוגיים, ציורים ותחריטים עתיקים.
כשהתעייפתי מהאוסף המרתק של הישגי הרפואה המודרנית נדדתי אל קומה אחרת, שבה על שורות מדפים מעץ אלון הביטו בי מפלצות רבות מבעד לצנצנותיהן, צפות להן בישנוניות בפורמלין – חוויה די מטרידה אך מרתקת. בקומות הבאות ראיתי כלי עבודה עתיקים, מדהימים ביְפי אומנותיותם, לצרכי הניתוח ורפואת השיניים שדמו יותר לערכת "הכל לאינקוויזיציה". שוטטתי מאולם לאולם, מקומה לקומה. אחרי כמה שעות יצאתי מהמוזיאון "חולה". בחוץ זרחה השמש, ואני הייתי מותש ורעב ברמות. נכנסתי לאיזה פאב והזמנתי האגיס2. ברוך השם, לא אבד לי התאבון!
חלפו כמה שנים, אבל אותה תחושה שנסעתי מספר מאות אחורה בזמן ונגעתי במן סוד נסתר של היקום, עומדת בעינה עד עצם היום הזה.

אותי אישית, בתור מנתח בדימוס, לא מעניינת במיוחד הנורמה המקובלת. במקום ה"סטנדרט" הידוע לשמצה, הרבה יותר מסקרן אותי לחקור כל מיני סטיות בחיים. אותו הדבר באומנות – אני נמשך אל מוזרויות הבריאה שאני קולט בזווית העין: רטט ההתרגשות נוכח "חשיפה רגעית ומפתיעה של תחתונית המציצה מבין קפלי החצאית המגוהצים בקפידה. שלד מתכת מכוער המבצבץ פתאום מריפוד הקטיפה – התפרצות הקפיצים של כורסת הפלוסין, אשר חושפת בלי בושה את יסוד האשלייתיות הטמון בכל רכות..."3
אני לא אוהב צבעים נקיים: הגוונים העמומים של אדינבורו הסתווי או של פטרסבורג הגשום הם הרבה יותר לטעמי, מאשר הכחל הים-תיכוני. אני גם כן לא חסיד גדול של "דוגריות" בכל מונחיה. על פני היצירות הצבעוניות של גֶיינסבּוֹרוֹ וואן-דֶייק אני מעדיף את השפשפות והצלוליטיס של דמויותיהם של לוּסיאָן פרוֹיד וסשה אוֹקוּן. הן נראות לי יפות ומשכנעות יותר. אתם עשויים לחשוב שזה אבסורדי, אבל לעתים קרובות עולה בי התחושה שמחלה, באופן רגשי, מעוררת השראה ומסעירה יותר, מאשר בריאות.

כשהתכוננו לקראת פתיחת התערוכה, מצד אחד, מובן שלא רצינו לדגול בשמחת החיים הדבילית של תוכנית הטלוויזיה הרוסית "טוב לחיות!". מצד שני, לא הכי התחשק לנו לשקוע ב"דיכּי" – כי  גם בלעדינו יש ממנו בשפע מסביב, בייחוד בזמן האחרון. מטרתנו היא יותר להישאר בגבולות הטעם הטוב תוך שמירה על האסתטיקה, וזאת מבלי לשלול נימה הומוריסטית קלה.

______________________________________________________________
1שם הרומן ההיסטורי הנודע מאת סר וולטר סקוט "הלב של מידלוֹת'יאַן" 
2מאכל סקוטי מסורתי העשוי מקרבי כבש קצוצים עם בצל ומבושלים בקיבת כבש.
3אוֹלגָה טוֹקארצ'וּק – סופרת פולנייה, כלת פרס הנובל לספרות לשנת 2018 (מתוך הרומן 
"טיסות).